בס"ד
פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער, וירגזי חי בקן שבנה לו סנאי על ענף חזק וטוב בלב היער.
למחרת הביקור אצל משפחת העיזות דובי התעורר ראשון. בהתחלה הוא התמתח מתוך השמיכה, בתוך האפילה שהאור רק התחיל ליצור בה את הצורות ואת הדמויות, והתחיל לחשוב לו, כמו בכל בוקר, איזו ארוחת בוקר גדולה, עשירה, מלאה ומפוארת הוא יכין לסנאי ולירגזי היום. אבל אז הוא נזכר פתאום במשהו ממש חשוב, העיף את שמיכת הטלאים שלו מברכיו, התישב, וקם מהמיטה.
הוא התלבש בזריזות, נעל מגפי גומי שחורות, שם על עצמו שכמייה, לא שכח להשאיר סנדביץ עם חמאת אגוזים שהכין בעצמו לסנאי, וקערה מלאת גרנולה זרעונים לירגזי, ויצא מפתח הבית, סוגר אחריו את הדלת בשקט ובזהירות, כדי שסנאי לא יתעורר מוקדם יותר ממתי שהוא באמת צריך להתעורר. והדבר הכי חשוב שדובי לקח איתו, היה סלסלת הצנצנות המלאה, שהיגיעה אתמול בערב מהבית של משפחת העיזות.
אז ככה דובי צעד לו בדרך, בשביל שהיה לו כל כך מוכר שהוא אפילו לא היה צריך לחשוב לאן הוא הולך. מבטו היה נעוץ באדמה, והיום, שלא כבשאר הימים, הוא אפילו לא המהם לו זמזומים ושירים שאהב תוך כדי הליכה. כי דובי היה מוטרד. הוא אמר לעצמו כל הזמן: " אני הולך, כן, אני הולך. אני יודע לאן אני הולך. אבל בשביל מה? בשביל מה אני הולך לשם? אה… טוב, את זה אני לא בדיוק יודע."
וככה הוא הלך לו עם הסל, שקוע בתעלומה שלו, עד שהיגיע אל פתח בית הקפה של גירפה וזברה.
לגירפה וזברה היה בית קפה במרכז היער, בית קפה כזה יפה לא ראיתם אף פעם. היתה לו כניסה במדרגות עץ, למרפסת עץ, עם מעקה של עץ, אל בקתת עץ, שחלונות זכוכית ענקיים פנו ממנה אל המרפסת, וחלונות ארוכים וגבוהים ויפים פנו אל היער שמאחורנית.
ובפנים – אוי, בפנים היו שולחנות עגולים, לא יותר מדי, אולי ארבעה חמישה, מכוסים במפות לבנות, עם אגרטלים חמודים מלאים בפרחים רעננים, וצלחות מתוקות פרחוניות מסודרות עליהן יפה, ומפיות תחרה לבנות פרושות עליהן.
ומול פניכם, ממש בכניסה, היה הדלפק הגדול, שמאחריו הסתובבו גירפה וזברה, חביבות ומסבירות פנים, בסינרים לבנים גדולים, ותמיד תמיד היתה להן מילה חביבה וחברית לכל אחד ואחד.
והעוגות! או יו יוי, איזה עוגות שהיו שם! היתה שם עוגת דבש נימוחה בציפוי טחינה ודבש (מתכונים בסוף הספר…), שדובי הכי אהב, ועוגת גזר עם שקדים אגוזים וצימוקים, שסנאי הכי אהב, ועוגיות גרנולה עם זרעוני דלעת וחמניה, שירגזי הכי אהב. וזה עוד לא הכל, כי עוד לא דיברנו על עוגות הגבינה בציפוי אבקת סוכר עדינה, ועל עוגות הפרג עם תפוחים בציפוי קצף פריך, ועל עוגת הריבה עם פרורים שמרגישה כמו גן עדן מסטיקי כזה בפה… וכמובן על העוגיות המלוחות עם גבינה צהובה! באמת, קשה לתאר אפילו את כל השפע הטעים שהיה שם בלי להתעלף כמעט מהריח ומהמראות.
וליד הדלפק, גבוה גבוה, היה תלוי לוח שחור מבריק, שבכל יום גירפה, שהיתה הכי גבוהה מכולם, היתה כותבת עליו בגיר לבן את המיוחדים של אותו יום, כמו למשל מילקשייק פירות יער עם דבש וקצפת וניל, או גלידת קוקוס עם בושם יערה, או גלידת פסיפלורה בנגיעות היביסקוס…
והריח שהיה שם! באמת! אז כשדובי, שבעצם עוד לא אכל שום ארוחת בוקר עדיין באותו הבוקר נכנס, הריח היכה בו עד שהוא כמעט התנודד ונפל אחורנית. הניחוח החם והמהביל של שוקו חם עם קינמון, ועוגיות חמאה מתוקות, ומאפים טריים מלוחים, והריח העדין של הפרחים, ועוד ריח מיוחד במינו, ריח שקשה להגדיר, אבל שדובי חשב לפעמים שזה ריח של קבלת פנים טובה. ובאמת, איך שדובי נכנס לבית הקפה, וניגב את הרגליים, והרים את המבט לאור ולום ששררו שם, ניגשו אליו זברה וגירפה, שהבחינו במצב בו היה דובי נמצא, ושמחו לקראתו, ומיד הושיבו אותו לשולחן, ומזגו לו שוקו חם עם קינמון וקצף טעים כזה של חלב, ונתנו לו פרוסה עבה של עוגת דבש, וטוסט חם נוטף דבש וחמאה נמסה, ודובי ישב, ואכל, ושתה, ופטפט לו עם זברה וגירפה על כל חדשות השכונה בעת האחרונה.
וכשדובי גמר לאכול, וליקק עם האצבע את הפרורים האחרונים של העוגה מהצלחת, ואת פס הקצף האחרון עם הקינמון שנשאר על הכוס, הוא אמר לזברה:
"את יודעת, זברה, אתמול הלכנו בפעם הראשונה לבקר את העיזות, והן שלחו אתנו הביתה סל עם כל כך הרבה דברים טובים! ואני לא יודע למה, אבל כבר כשהלכתי לישון ידעתי, שמחר בבוקר אני הולך אליכן, ורק אליכן, ומביא לכן את הסל הזה, שתראו!". ודובי הרים את הסלסלה הגדולה והמלאה כל טוב אל השולחן, והציב אותה ביניהם, והתישב שוב בשילוב ידיים על הכסא, ממתין ומצפה.
זברה וגירפה לקחו את העניין ברצינות. לגירפה כמו שאתם בטח יודעים, היתה לשון ארוכה, גמישה ושחורה, והיא היתה לשון מאד מוכשרת להרגיש אתה כל מיני טעמים. אז זברה הביאה כוס עם כפיות, וגירפה התחילה ללקק הכל, צנצנת אחרי צנצנת, ועם כל ליקוק, וכל צנצנת, היא היתה מכתיבה לזברה בדיוק מה יש שם: "יוגורט עיזים עם ערמונים קלויים…ממממ…. יוגורט עם אננס ולימון…אממ…חלב עיזים עם דבש ופירות יער… אווו! …חלב עיזים בטעם שוקו ונילה!… אההה!!… יוגורט עיזים בנגיעות פסיפלורה וטיפות וורדים!", וכך הלאה, וכך הלאה, וזברה היתה כותבת בשקדנות בפנקס ירוק מיוחד מילה במילה כל מה שגירפה אמרה לה, בין ליקוק לליקוק.
אז ככה הן עשו עם כל הצנצנות, ודובי ראה איך הן משקיעות בזה את כל כולן, ואיך עיניהן אורות עם כל טעם חדש ומיוחד שהתגלה להן. ואז הן סיימו, והתישבו, מאד מרוצות מהכל. "דובי", אמרה זברה, "אתה לא מבין מה הבאת לנו לפה. כבר חדשיים שגירפה מנסה להגיד לי איך היא מכינה את הכל, ואני מנסה לרשום ממנה, כי אנחנו רוצות לכתוב…" "ספר בישול!", התפרצה לדבריה גירפה. "ספר הבישול והאפייה של בית הקפה של גירפה וזברה!"
"ושלא תחשוב, דובי חביבי", הוסיפה זברה, "שזה קל! להוציא מתכונים מגירפה, ולהבין בכלל מה היא עושה, הגאונית הזו שלנו, זה בכלל בכלל לא קל!" כשגירפה שמעה את זה, היא התחילה לצחקק, כשהיא מורידה את צווארה הארוך כמעט עד לשולחן, ומכסה את פיה בטלפה העדינה, כמו ילדה שובבה שמסתירה סוד קצת מבייש, אבל גם מצחיק וחמוד, והיא יודעת שהוא כזה.
"בינינו", המתיקה בינתיים זברה סוד עם דובי, "גירפה פיתחה בשנים האחרונות מנהגים מגונים ביותר של מתן מתכונים. שאספר לו, גירפונת?" וגירפה רק ציחקקה עוד יותר, וכמעט קברה את עצמה מתחת לשולחן, כשהיא מציצה תוך כדי בדובי, כדי להיות בטוחה שהוא רואה ומבין מה שהיא עושה עכשיו…
"רק לדובי!" אמרה לה זברה בסמכותיות מתוקה. "אז תבין, דובי חביבי, שבמשך השנים, אתה בטח מבין, שהרבה ניסו להוציא מתכונים מגירפה. מי לא ינסה, עם כאלה עוגות? לא ככה, דובי? וגירפה, כמובן, לא כל כך רצתה שכולם ידעו להכין דברים כל כך טובים כמו שרק היא יודעת… למרות שאף אחד לא יוכל בכל מקרה, נכון, גירפה?" וגירפה הנהנה ברצינות למעלה למטה בצווארה הארוך. "ולכן, דובי חביבי, כל פעם שהיו מבקשים ממה מתכון, היא, ככה.. לא היה לה נעים לא לתת בכלל, אתה מבין? שלא יחשבו שהיא קמצנית, חלילה וחס! אבל היא היתה, ככה, איך אני אסביר לך, דובי, היא היתה, קצת.. משנה אותו. ככה, קצת פחות ביצים, טיפונת יותר קמח קצת יותר קינמון, קצת פחות מוסקט.. ככה.. לא יותר מדי.. רק קצת…"
דובי הקשיב בעניין רב. הוא אף פעם לא שמע על דברים כאלה! וזברה המשיכה: "זה לא שהיא קלקלה את המתכונים בכוונה, חלילה וחס, כמו שעושות חיות אחרות שאני לא מכירה, אבל על מעלליהן שמעתי גם שמעתי! אתה יודע, דובי: כאלה שאומרות לשים מלח במקום סוכר, וחומץ במקום יין, ופלפל חריף במקום קינמון…" האמת, דובי לא ידע בכלל על שום דבר כזה. אז זברה המשיכה: "חס ושלום! לא ולא! אצלנו לא היו ולא יהיו אף פעם דברים כאלו! רק.. קצת שינוי.. כדי שהתינוקות שלה, העוגות שלה, ישארו תמיד התינוקות רק שלה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת, דובי יקירי."
דובי חשב קצת, והרהר קצת, ובסוף, היה נראה לו, שהוא די בטוח שאת זה, הוא מבין. "אבל אז אם ככה,", הוא שאל בהיסוס את זברה, "איך הצלחת…?" זברה קרנה מנחת. "אתה לא מבין", היא אמרה, "כמה זה היה קשה! כי גירפה היתה רגילה כבר לזייף כשהיא נותנת מתכונים, אבל הפעם היא דווקא כן רצתה לתת מתכונים טובים, וזה לא יצא לה! היא היתה מזייפת כל פעם מחדש, בלי כוונה! ואז, כל פעם שהיא תפסה את עצמה מזייפת, היא היתה טופחת לעצמה בראש, כל פעם בדיוק באותו המקום, עד שבסוף נהייתה לה כזאת בלוטה בראש, שלא יכולנו להמשיך בכלל עם הספר, וכבר ממש ממש לא ידעתי מה לעשות!"
"ואז…"עזר לה דובי. "אז זהו," התעשתה גירפה, "ואז, העליתי את הרעיון המבריק, הגאוני, הבלתי נתפס, שאיפשר לעל העניין לקרום עור וגידים! אני פשוט…פשוט… פשוט צפיתי בה!! ורשמתי, דובי, אני רשמתי בדיוק בדיוק, כל מה שהיא עשתה! ורק ככה, סוף סוף, לראשונה בהיסטוריה של היער הזה כולו, נרשמו באמת ולאמיתה כל המתכונים המקוריים של בית הקפה של גיראפה וזברה."
זברה נאנחה אנחת הקלה וניצחון, ודובי הפנים את הכל, כשהוא מביט שוב ושוב מן האחת לשניה. ובעוד הוא מפנים, זברה הוסיפה: "וזהו, דובי חביבי, שכתבנו כבר ממש הכל, ורק עוד פרק אחד ויחיד היה חסר לנו, והוא כמובן פרק המשקאות, שצריך לבוא תמיד בסוף. וכבר אתמול בלילה אמרתי לגיראפה, ככה אמרתי לה: גיראפה, מה נעשה עכשיו? כיצד נסיים את הספר בלי הפרק האחרון, שתמיד תמיד חייב להיות שם?!" וגיראפה הורידה את הראש ולא ידעה מה להגיד לי, כי במשקאות היא בדרך כלל מכינה רק תה, וזה תה מצוין, שלא תבין אותי לא נכון, דובי, זה תה שחיות מסוימות באות ממרחק של שלושה יערות מכאן כדי לשתות. אבל הרגשנו שזה, ככה, בשביל הספר שלנו, לא ממש מספיק. היינו בטוחות שפרק המשקאות לא יכול להיכתב בלי שהוא יהיה, איך לומר זאת,.. עשיר יותר. היינו ממש מיואשות. הרגשנו תקועות. אז עכשיו, דובי יקירי, האם אתה מבין כבר למה הגעת אלינו הבוקר עם הסלסלה של משקאות היוגורט הנהדרים של העיזות?"
דובי היה המום. לסוף כזה של הסיפור של זברה הוא לא ציפה. אבל איכשהו, למרות ההלם, העניין הזה היגיע ללב שלו מהר יותר ממה שניתן היה לצפות במקרה של דובי בדרך כלל, וגם התישב שם יפה מאד, בנוח ובנעים, ממש כמו כוס חלב חפ עם דבש שלפני השינה. ודובי אמר לזברה: "עכשיו, זברה, – אני מבין. את צודקת, זברה, זה הגיוני לחלוטין. זו היתה הסיבה."
ודובי קם מרוצה לגמרי משליחותו שעלתה כל כך יפה, ושהיגיעה לסוף כל כך נכון ומספק, ארז את כל הצנצנות בסלסלה, והתכוון ללכת הביתה. אבל בינתיים, גיראפה וזברה התלחששו, וכתבו משהו, ואז ניגשו לדובי, וביקשו אם הוא יכול בבקשה לשלוח אליהן מישהו ממשפחת העיזות, כדי לדבר איתן על כל העניין הזה של פרק המשקאות בספר, כי, כמו שהצהירה זברה: "אנחנו אף פעם לא פוגעות בזכויות יוצרים". וגיראפה העירה לה: "יוצרות, זברה מתוקתי, יוצרות…" והוסיפה עוד בביישנות, כי גיראפה לא היתה רגילה כל כך לדבר, רק לאפות ולבשל: "אני מציעה שנקרא לפרק האחרון: המשקאות של אמא עיזה".
ודובי פתאום ראה בעיני רוחו את אמא עיזה, ואיך היא מייצרת את החלב הלבן והמתוק, ואיך היא מכינה ממנו אחר כך יוגורט, ואספת בשדה פירות, ומכינה מהכל משקאות נהדרים במטבח החמוד שלה, והוא ידע, לגמרי ובלב שלם, שזה יהיה שם מתאים לחלוטין לפרק המשקאות של הספר של זברה וגיראפה, ושהוא עצמו, דובי, שותף למעשה, בדרך עלומה אך חשובה ומשמעותית מאד. ולכן הוא קם, והבטיח לגיראפה וזברה שעוד הערב, בעזרת השם, הוא ייגש למשפחת העיזות, יספר להן את כל הסיפור, ויבקש מנציגות מכובדת של המשפחה להגיע אליהן לבית הקפה כבר למחרת בבוקר, כדי לסגור עניינים.
וכך, בלב מלא שמחה, וראש קליל, ובטן מלאה, וסלסלה מלאה צנצנות צבעוניות, צעד לו דובי בחזרה בשביל המוכר בדרך הביתה. והפעם, אתם יכולים להיות בטוחים, שהוא זימרר, ושר, והמהם כל הדרך כולה!
אז שלום שלום לדובי, לסנאי, לירגזי, לזברה וגיראפה, לבית הקפה שלהן, למשפחת העיזות ולמשקאות הנהדרים שלהם, ליער ולעץ ולקן, שלום שלום לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!
ועכשיו…
הצצה שבועית לסיפור מרפא אחד:
חשוב מאד: סיפורים מרפאים הם אישיים, ונכתבו עבור ילד אחד מסוים בלבד.
לכן, אין להשתמש בהם בשום פנים ואופן עבור ילד אחר, גם אם הבעיה היא דומה.
כי לכל ילד יש את הסיפור שלו.
ואנחנו עדיין עם הסיפור של הילד הקטן בן הארבע, שהיה כל כך רגיש עד שלא יכל לעשות כמעט כלום, ולעבור כמעט משום פעילות אחת לאחרת, בלי לפרוץ בבכי ובצעקות. (הרקע המלא נמצא בפוסט הראשון)
וזה הסיפור הבא שהוא קיבל:
פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, בארץ רחוקה, היה היה דג קטן, חמוד, שחי לו בתוך אקווריום עם קירות זכוכית עבים וטובים. גם באותו בוקר, המנוף הכתום הענק הוריד אותו לתוך האוקיאנוס הגדול, ישר אל תוך להקת הדגים הקטנים, שכבר חיכתה לו שם! הם כולם התרוצצו בשמחה לקראתו, וגם הוא שחה במהירות עצומה בתוך האקוואריום שלו בציפייה לפגשם. כשהמנוף הניח אותו סוף סוף על קרקעית האוקיאנוס, הוא התחיל לשחות לאט לאט סביב קירות הזכוכית שלו, בודק ובוחן ברצינות רבה את כולם: הוא כבר הכיר את כל הדגים של הלהקה, ורצה לראות, באמת לראות, מה שלום כולם.
וכולם היו בסדר גמור, וגם הם הביטו בו ברצינות עמוקה, לראות מה שלומו.
וגם הוא היה בסדר גמור.
וברגע ההוא כולם פתאום הרגישו, שלמרות שהם שוחים להם בים, והוא נמצא בתוך האקוריום שלו, הם בכל זאת, כולם כולם, חברים ושייכים לאותה להקה. וזו היתה הכרה כזו, רצינית, וגם משמחת, וכולם חייכו חיוך חרישי ועדין ואמיתי כזה זה אל זה, כמו חברים טובים באמת.
אז שלום שלום לדג הקטן, ולכל חברי הלהקה שלו, ולים שלהם, ולאקווריום שלו, ולשמש, לירח, לכוכבים… לילה טוב לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
כל טוב לכולם, ולהתראות בשבוע הבא עלינו לטובה!
סיפורי ילדים מרפאים בהמשכים 