פרק שני ובו יסופר על הביקור שערכו הידידים

בס"ד

 

פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער, וירגזי חי בקן שבנה לו סנאי על ענף חזק וטוב בלב היער

יום אחד דובי התעורר בבוקר וכולו שמחה, ציפייה והתרגשות. כל הלילה לפני כן דובי לא ממש נרדם, כי למרגלות הגבעה שלהם עברה שיירה ארוכה, משקשקת בפנסים, פעמונים, דשדושי רגליים ופעיות עבות, דקות ודקיקות. זה לקח המון זמן, ודובי ידע, שהשכנים החדשים כבר הגיעו. כבר כמה זמן שבית הקפה של גירפה וזברה כולם דיברו על השכנים החדשים שעומדים להגיע, ורק לא היו בטוחים לגמרי מי הם: משפחת שקנאים? משפחת קופים?  או אולי פלמינגו?… אבל אז, לפני יומיים בדיוק, זברה היגיעה עם החדשה המרעישה ומרנינת הלב, שזה משפחת עיזות!

זברה ידעה את זה בוודאות, כי באותו בוקר אבא תיש התקשר לבית הקפה כדי לשאול, מה מזג האויור בשכונה החדשה, כי חלק מהילדים שלו צריכים צעיפים, הוא אמר, כשקר…

כשדובי שמע את זה הוא כל כך שמח, שהוא התבייש ונהיה שקט ומכונס כזה, כמו שקורה לו כשהוא שמח באמת- באמת. וזה בגלל שהיה לו משהו מיוחד עם עיזות. הן היו תמיד בעיניו יצורים עדינים, חמודים, לבנים, נלבבים ומתוקים, שמייצרים חלב עדין, לבן ומתוק כל כך… והוא מאד חיכה, בעיניים מצועפות, לפגוש אותם כבר.

ולכן, באותו יום, דובי התעורר שמח וערני שלא כרגיל, והזדרז להתלבש, ולהעיר את סנאי, שעוד ישב במיטה ושפשף את עיניו בכפותיו הקטנות  והמתוקות. "בוא, סנאי!", אמר לו דובי, "בוא! נלך לבקר את השכנים החדשים שלנו!"

סנאי קם, ונראה קצת עייף. אבל כשהוא ראה את דובי עומד ליד השולחן הכבד מהעץ במטבח ומכין סל עם מצרכים, הוא התנער מיד, ואמר: "צריך להעיר את ירגזי!"

ובלי שהיות הוא יצא החוצה, טיפס בזריזות על העץ, ודפק על חלון בית הזרדים החדש והחזק שהכין לירגזי. החלון נפתח, וירגזי עמד בחלון, כולו צהוב – ירקרק, קורן ערנות, סקרנות ושמחה. "היום הולכים לבקר את השכנים החדשים, נכון סנאי?!" קפץ לו ירגזי מעלה מטה.

"כן, חמוד. בוא, דובי כבר מחכה לנו." וירגזי קפץ וישב על כתפו של סנאי, ובמהירות הבזק שניהם היו בחזרה בבית. דובי כבר היה מוכן, וקרן מנחת כשראה את שניהם. "ירגזי חמוד, איזה יופי לראות אותך! בואו, מתוקים, נלך לבקר את השכנים החדשים, נביא להם צידה לבוקר החדש."

וכך הם יצאו לדרך, כשדובי הגדול צועד ראשון, בקצב לא מהיר, ומפלס דרך בין העשבים הגבוהים הירוקים, ויוצר בהם שביל, לעומק ולרוחב, בשביל סנאי הקטן והזריז, שהלך אחריו ברצינות ובשקדנות, ולירגזי החמוד, שקיפצץ ועיפעף לו באוויר מעליהם ואיתם, וצייץ ציוצי חדווה של בוקר, ושל ביקור.

וככה הם הגיעו אל קצה הרמה העגולה של הגבעה שלהם, וירדו בשביל הארוך – ארוך במורד הגבעה שלהם, עד שהגיעו אל העמק המישורי, אשר בו הוביל שביל ארוך, לצד גדר עצים שתחמה בין השדה הגדול לבין השביל,, ושבקצהו, ממש מאחורי הגבעה, מסתתר בעיקולה, הם ראו את הבית של העיזות.

דובי כמעט שכח את עצמו ופתח במרוצה מרוב שמחה, אבל סנאי תפס אותו ביד, ואמר לו בקפדנות: "נימוס, דובי, נימוס!". אז דובי תפס את עצמו, קצת מתבייש וקצת עצוב שהוא לא יכול לרוץ כמו שמתחשק לו, ואמר לסנאי בהרכנת ראש קלה: "כן, כן, סנאי, אין שום בעיה."

כשהם הגיעו לבית של העיזות, סנאי דפק שלוש פעמים בדלת. הדלת נפתחה כמעט מיד, ובפתח עמד אבא תיש. ועוד לפני שסנאי הספיק להציג את עצמם כראוי, אבא תיש פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא: "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים! תיכנסו, תיכנסו בבקשה, וסליחה על הבלגן, הגענו רק אתמול בערב מאוחר מאד, ואנחנו עדיין מסדרים את הבית, אבל אל תתביישו, היכנסו פנימה שכנים יקרים, ונכיר לכם את כולם!"

והם באמת נכנסו פנימה, ומיד מצאו את עצמם, קצת נבוכים ומאד שמחים, מוקפים בכל המון בני משפחת העיזות, שכל אחד מהם רצה להכיר להם את עצמו עכשיו ומיד. היו שם אבא תיש, ואימא עיזה, והאח הבכור, וכל האחים והאחיות שלו, ועיזה הקטנה הלבנה והמתוקה עם הסרט הוורוד, שלא משה מידה של אמא עיזה, עם אצבע בפה, והיא מביטה בעיניים פעורות ומרותקות בשכנים החדשים שהגיעו רק עכשיו.

אבא תיש לקח אותם לסיבוב בבית החדש, והראה להם את כל החדרים, וחדרי השינה, ואז הם חזרו כולם לחדר הראשי, וישבו לשתות תה. זה היה חדר גדול, רחב ידיים, עם חלונות גדולים שפנו לנוף יפה, מלא מרחבים, שדות חומים, עצים ירוקים, ושמיים כחולים ענקיים עם עננים לבנים ששטו בהם בעדינות.

ואז, כשכולם התיישבו מסביב לשולחן, עם דובי, סנאי וירגזי במרכז, ועם אבא תיש והבן הבכור מולם, וכל האחים סביבם, ואימא עיזה עם עיזה הקטנה דבוקה לצידה קצת מאחוריהם, כי עיזה הקטנה עדיין נורא התביישה, דובי שם על השולחן את הסל עם התקרובת שהם הביאו איתם. לאחר קבלת פנים כל כך חמה, ומרגשת, דובי היה, שלא כהרגלו, די חסר מילים, ואפילו קצת מותש ומסוחרר, ולכן הוא הוציא בחיוך צנצנת גדולה של דבש, והושיט אותה לאבא תיש, וסלסלה גדולה מכוסה במפית עם עוגיות גרנולה מצוינות, והגיש אותן לאח הבכור.  המעדנים נפתחו נטעמו מיד, עם הרבה התרגשות, קריאות שמחה, והמון תודה בעיניים ובפה, וכשדובי טבל עוגייה בדבש, וטעם ממנה, ואחר כך עוד אחת, רק לחיזוק, ועוד אחת קטנה, בשביל הטעם, הוא הגיש סוף סוף בהקלה ענקית שהוא חוזר לעצמו, שמח ונינוח, ויכול להתחיל להתרווח, ולהסתכל מסביב.

ובינתיים, סנאי ניהל את השיחה. הוא ישב מול אבא תיש, ושאל אותו ברצינות ובעניין הרבה שאלות מאד חשובות: מנין הם באו, כמה זמן לקח להם להגיע, באיזה מסלול בדיוק הם בחרו במסע, מאיפה הם שמעו על המקום הזה, ולכמה זמן הם מתכוונים להישאר פה?

ואבא תיש ענה על הכול, דבר -דבר, כשעל כל שאלה קצרה ומלאת עניין של סנאי, היה לו סיפור ארוך, מיוחד ונרחב מאד לספר. כולם הקשיבו רוב קשב, והאח הבכור נענע בראשו בהסכמה וברצינות אחראית, וכל האחים והאחיות היו מאד שמחים לשמוע את הסיפור שלהם, ולהגיש אותו בלב שלהם, ולראות אותו אל מול עיניהם בזמן שאבא תיש סיפר. ודובי הנהן, והנהן, ולעס עוגיות טעימות בדבש, מי סופר כמה… וירגזי עופף לו מאחור, מעל אימא עיזה ומעל עיזה הקטנה, שעוד התביישה, ועשה לה ציוצים ופרצופים מצחיקים, ואימא עיזה הסתכלה עליו ועל בתה הקטנה לסירוגין בחיבה רבה, ועיזה הקטנה היתה מתחבאת מאחורי בית השחי של אמה, ומציצה משם בעליזות  אל ירגזי, ורק לפעמים היא היתה שוכחת שהיא בעצם מתביישת, ומוציאה את הראש, ומביטה בו בחביבות ובכובד ראש מלא.

כבר נהייתה שעת צהריים, אז אבא תיש קם, והתמתח, ואמר שצריך להמשיך לסדר, והאח הבכור מיד נעמד לימינו מוכן לכל פקודה, ואימא עיזה קמה די להכין צהריים ולהשכיב לישון את  עיזה הקטנה, שעוד הייתה לגמרי תינוקת והייתה צריכה כבר ללכת לישון עכשיו. אבל לפני כל זה היא לא שכחה לרוץ רגע לחדר האחורי, ולחזור משם עם סלסלה מלאה צנצנות מכל מיני סוגים וגדלים, מלאות דברים בכל מיני צבעים מקסימים. היא הגישה בחן רב את הסלסלה לדובי, ואמרה לו ברצינות: "בבקשה, שכן יקר, קח את המתנה הצנועה הזו מאתנו. יש פה כל מיני דברים שהכנתי בעצמי." דובי הרכין את ראשו, והודה לה בניד ראש, סנאי לחץ בחגיגיות את ידו של אבא תיש, וירגזי צייץ כמה ציצים אחרונים לעיזה הקטנה, שכבר היתה מתפקעת מצחוק בכל פעם שירגזי רק פתח את הפה.

וככה הם יצאו להם אל האוויר המתוק של שעת אחר צהריים מתקרבת, והלכו בדממה הביתה, וכשהגיעו שוב לבית הם נכנסו כולם פנימה, עייפים, קצת המומים, ומאד מלאים שבעים ושמחים. דובי היה פשוט חייב לפתוח את הסלסילה כדי לראות מה יש שם, ונישאר פעור פה: הייתה שם ארוחת ארבע המושלמת: יוגורט עיזים טבעי, ויוגורט עיזים עם דבש, וחלב עיזים בטעם שוקו וניל, ושמנת עם אגוזים בשביל סנאי, וקרם חלב עם גרנולה בשביל ירגזי.

וכך הם ישבו כולם, ואכלו, ולאט לאט התחילו לדבר, ולחייך חיוכים ענקיים, בפה מלא יוגורט:

"כמה טעים!", אמר דובי.

"איזה שכנים חדשים נחמדים ומעניינים יש לנו!", אמר סנאי.

"כמה מתוקה עיזה הקטנה!", צייץ ירגזי.

ואז כולם כבר פרשו להם לעיסוקיהם: דובי לשנת אחר צהריים מתוקה, שעפעפיו הכבדים והולכים משכו אותו אליה ברכות, סנאי לעבודה חרוצה בחוץ בנגרייה שלו, וירגזי בשירה מתרוננת למעופיו, להביא שלל נוצות מקסימות, פרחים רעננים ושאר קישוטים מתוקים לבית החדש שבנה לו סנאי על העץ שלהם.

אז שלום – שלום לדובי, סנאי ירגזי, למשפחת העיזות, לבית החדש שלהן, ליער ולגבעה, לעץ ולאורה, לשמש, לירח ולכוכבים. שלום – שלום לכולם.

וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!

 

 

יפה, נכון?

אני מקווה שהילדים (וגם אתם) כבר מחכים לפרק השני, ושהוא יענג אתכם כפי שמענג אותי לכתבו.

 

ועכשיו…

הצצה שבועית לסיפור מרפא אחד:

חשוב מאד: סיפורים מרפאים הם אישיים, ונכתבו עבור ילד אחד מסוים בלבד.

לכן, אין להשתמש בהם בשום פנים ואופן עבור ילד אחר, גם אם הבעיה היא דומה.

כי לכל ילד יש את הסיפור שלו.

הסיפור השני שסופר לאותו ילד קטן ומיוחד שפגשנו בשבוע שעבר היה כזה:

פעם אחת, לפני שנים רבות – רבות, היה היה דג קטן, זהוב וחמוד. הדג היה גר באקווריום גדול ויפה, עם קירות זכוכית עבות – עבות, צלולות ונקיות.

יום אחד, אחרי שהמנוף הגדול הוריד את האקווריום אל מעמקי האוקייאנוס, פקח הדג את עיניו, וראה הרבה דגים, צבעוניים וחמודים, שטים להם מחוץ לדפנות הזכוכית שלו, ומביטים בו בסקרנות ידידותית. החל הדג לשוט גם הוא, ולהביט בכל הדגים.

"אוה, הם ממש נראים נחמדים!", אמר לעצמו הדג הקטן, ונופף להם בסנפירו בביישנות. והדגים נופפו לו בחזרה! איזה כיף! הדג הקטן שמח מאד, ויותר, ויותר, והתחיל לשוט לצד כל קירות הזכוכית, ולברך בשלום את כול הדגים, דג אחרי דג, עם סנפיריו החמודים. והוא אפילו חייך להם! כן! ידעתם, שדגים יודעים לחייך?

וכך הוא שט וחייך לו, ולהם, כל אחר הצהריים, עד שכול הדגים היו צריכים לחזור הביתה, לאימא, לאכול ארוחת ערב, לצחצח שיניים, וללכת לישון. אז הדג הקטן ביקש מהמנוף שיעלה אותו שוב אל מחוץ לים, ושם המנוף החזיר אותו לבית שלו, ולאימא שלו. הוא היה כל כך מלא בלבו הקטן מכול מה שקרה לו היום, שהוא אפילו לא סיפר לאימא כלום, ונרדם לו, בחיוך מלא שמחה, ופליאה, על פניו.

אז לילה טוב לדג הקטן, ולאקווריום שלו, ולים הגדול, ולכול הדגים שבתוכו, ולאימא שלו, ולמשפחה שלו. לילה טוב לכולם!

וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.

אז כל טוב,

ולהתראות בשבוע הבא!