פוסט ראשון

 

בס"ד

דובי סנאי וירגזי

על עלילת הספר  וקצת מעבר:

 

מדובר בספר שעל פניו הוא ספר ילדים לגיל הגן ובית הספר היסודי, אך בעצם ובאמת, מהווה סיפורת  מרפאת, מזינה, משעשעת וחכמה להורים ולכל מי שהוא גם ילד בנפשו.

עלילת הספר נסובה על שלושה חברים מתוקים ומיוחדים, איש איש בדרכו, הגרים ביער, ועל ושלל הרפתקאותיהם ומפגשיהם הקסומים והמרתקים עם כל חבריהם  בני היער. 

שיא העלילה מתרחש במרדף מיוחד ומחוכם במינו, לאחר עלילה מורכבת המובילה אליו…

אלו סיפורים שיש בהם איכות של עזרה הדדית, פתיחת מרחב להתבוננות אישית, ודגש על תמיכה קהילתית וחברית גבוהה, והם גם ממש כפיים, מצחיקים ומתוקים, ויהיו כל הזמן חברים טובים ללב של הילדים ושל כל המשפחה.

ולסיום מתוק: כל המתכונים שדובי אוהב במיוחד!!

שווה לחכות!!!

בנוסף,  בסוף כל פרק, נביא חלון הצצה לסיפור מרפא שקרה באמת, עם שינוי כל הפרטים האישיים כמובן. הסיבה לכך היא, שאני עובדת כבר כחמש עשרה שנה עם הסיפורים מהלב,  ועם הסיפור המרפא. במהלך שנים אלו קיבלתי בקשות רבות מכל מי שעבדתי עמו להוציא את החומר לאור, ואני שמחה שהגעתי לזמן שבו זה סוף סוף מתגשם.

וכמובן, מכיוון שאנחנו רק בהתחלה, אשמח מאד לתגובותיכם, הצעותיכם ובקשותיכם לסיפורים מהלב ולסיפורים מרפאים.

אז בואו נתחיל, ובהנאה רבה לכולם!

מציפורי דורון.

פרק ראשון,  ובו נכיר את דובי, סנאי וירגזי

 

פעם אחת, לפני שנים רבות – רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער, וירגזי חי בקן שבנה לו על ענפי העץ שלהם.

יום אחד, התעורר דובי בבוקר, יצא מהמיטה, והתמתח. הוא ניגש לחלון המטבח, הסיט את וילון התחרה שהיה תלוי בו, והביט החוצה. היום היה עדיין מוקדם, השמיים היו קצת אפורים וערפיליים, ואד אפרפר – שקוף כיסה את פני האדמה. אבל דובי ידע, שעוד כמה שעות כל זה יעלם, ושהיום הולך להיות יפה, כחול ומבריק.

בשמחה זו הוא שם עליו את הסינר, ורצה להכין מיד לארוחת הבוקר פנקייק עם אגוזים וחמוציות, כמו שסנאי אוהב, ועם תוספת זרעוני  חמניות, כמו שירגזי אוהב, והמון – המון רוטב דבש וריבה ניגרים ונוזלים כאלה מלמעלה, כמו שדובי אוהב…

אבל אז, כשהוא ניגש למיטת העץ שבה תמיד ישן סנאי, מכורבל בשמיכת הזנב הסמיכה והערמונית שלו, הוא ראה, שהמיטה ריקה!

דובי עצר, ותהה.

 "מה זה?", הוא חשב לעצמו, "הייתי בטוח שהיום אני קמתי ראשון! איפה סנאי יכול להיות?" אז הוא הציץ בחלון, והציץ שוב, ושוב עוד יותר ביסודיות, ולא ראה שום סנאי!

דובי נהיה קצת עצוב.

"איפה סנאי? …הייתי בטוח שהוא פה, בעריסה לידי, ושאני מכין לאו עכשיו פנקייק טובים כאלה, כמו שהוא אוהב, ופתאום אני מגלה שאני פה לגמרי לבדי.. מה זה פה?!… זה לא יפה!…אז אולי.. אולי אני אצא החוצה לחפש את סנאי?"

ועכשיו, אתם חייבים לדעת, שדובי, כשהוא היה בבית, ועם סינר, ומבשל, ומוקדם בבוקר, הוא לא אהב בכלל – בכלל לצאת החוצה. לצאת החוצה?! מהמאורה הביתית החמימה, היבשה והנעימה, אל האוויר הקריר, והלח, והצונן? לא ולא, הפרווה של דובי לא אהבה את זה בכלל!!

אבל הפעם זה היה שונה. דובי היה נחוש. הוא הוריד את הסינר, התעטף בצעיף חם – כי דובי לא אהב שקר לו – ויצא בצעדי און דרך דלת המאורה החוצה.

האוויר היה צונן, כל עלי העשב הירוקים היו מלאים עדיין טיפות טל זעירות, שקופות ונוצצות , ואפשר היה לראות את הלחות של הבוקר כמו אד אפרפר שמונח מעל העשב, וגם הרחק הרחק מעבר לגבעה אל היער, ואל המישורים הרחוקים שהשתרעו מעבר ליער.

אבל בינתיים, מי עמד לו שם, ליד בול עץ ענק שנפל מזמן מהעץ הגדול שלהם? – סנאי! סנאי, ולא אחר! הוא עמד לו שם, כולו נמרץ ופעלתן, והתעסק עם משהו עם המון זרדים ארוכים מפותלים זה בזה.

 "מה זה?" שאל את עצמו דובי, וניגש בזהירות לסנאי. הוא התקרב, הולך במין חצי עיגול בצעדיו הכבדים והרכים, לאט – לאט, עד שעמד כמעט מול סנאי. ואפילו אז, סנאי היה כל כך כל כך שקוע בעבודתו, שלא ראה את דובי בכלל!

"סנאי!" אמר לו דובי.

סנאי הרים את מבטו, ולא הופתע בכלל. הוא חייך לדובי, הושיט לו יד, ואמר:

"תראה!"

דובי התקרב עוד יותר, וראה מין סל כזה לא גמור, שטוח וגדול, עשוי מזרדים יבשים וחזקים, עם המון זרדים שמזדקרים מכל צדדיו.

"מה זה, סנאי?" שאל אותו דובי. "מה אתה עושה בשעה כל כך מוקדמת בוקר? אני חשבתי שאתה עוד ישן!"

" הה, מוקדם?"  אמר לו סנאי  "לא שמתי לב. היית עסוק. תראה, אני מכין פה בית לירגזי. ירגזי שלנו חי לו פה אתנו כבר הרבה זמן, והוא ישן כל הזמן למעלה, בענפים, בתוך ערמת מוך כזו חמודה שהוא הכין לו מזמן. אבל אתה יודע, דובי, כל לילה, כשנושבת הרוח, אני מוטרד מאד, ואומר לעצמי: יום אחד, זה ייפול! אז כבר כמה ימים אני אוסף זרדים יבשים, חזקים, ואני הולך להכין לירגזי בית חזק, עמיד, חסון וטוב, שלא ייפול לעולם – לעולם."

ואז הוסיף סנאי בביישנות לדובי, שהיה עומד ומקשיב לו ומסתכל במעשי ידיו בהשתקעות ובפליאה מלאה: "זה רעיו טוב, דובי, נכון?"

דובי חיבק את כתפיו של סנאי , שהיה נמוך ממנו בהרבה, ורזה ממנו בהרבה, בזרועו וכפו הגדולה והפרוותית, ואמר לו:

" סנאי, אתה גדול. אין לי מילים. באמת כל הכבוד. איך חשבת על כל זה? ומתי? ואיך אני לא ידעתי מזה כלום?"

"אה", אמר סנאי, "אני באמת רציתי לספר לך, דובי, אבל הייתי כל כך עסוק בלתכנן את הכול, צעד אחר צעד, ולאסוף הכול, ולראות מה טוב ומה לא בזרדים שאספתי, שבאמת, דובי, לא הספקתי. אז מה אתה אומר?"

"זה מדהים," אמר דובי. " אני ממש לא מבין איך אתה חושב על כל הדברים האלה. זה יהיה נהדר לירגזי!  הוא ממש ישמח."

ובכל זאת, דובי הרגיש שאיכשהו הוא אולי, לא בטוח, שהוא קלע ממש בדיוק למה שסנאי היה צריך ממנו בשאלה הזאת,  אבל באמת, זה כל מה שהוא היה יכול להגיד. כי מה הוא, דובי שכל עניינו במשך היום זה מה ומתי אוכלים, ואיך יהיה הכי חם ונוח וידידותי לכולם במשך היום והלילה – מה הוא יכול להגיד על דברים כאלה, חכמים וחשובים ומתוכננים מראש, שלגמרי נשגבים מבינתו המאושרת והמתוקה? …להיות מוטרד?…לחשוב?….לתכנן?…. לבצע שלב אחרי שלב?…  לא ולא, סנאי היה החבר הכי טוב של דובי, זה בטוח, אבל לפעמים הם היו כל כך לא דומים, שקשה לתאר בכלל עד כמה.

אבל סנאי לא היה מוטרד בכלל, ורק התלבט, אם כבר כולם קמו, ואם זה רעיון טוב לקפוץ להביא את ירגזי ולהראות לו את הבית הלא גמור החדש שלו, או לחכות עד שהבית יהיה גמור לגמרי.

"מה דעתך, דובי?" אמר סנאי, כשהוא מתאר לדובי ברצינות את הבעיה שניצבה בפניו.

דובי, שהיה בדעה שאסור להעיר אף אחד עד שהוא מתעורר לבד, אמר לו:

"טוב, אז הכי רעיון טוב נראה לי, שאני אחזור לבית ואכין לכבוד המאורע פנקייק חגיגיים במיוחד, ואתה, סנאי, תמשיך לעבוד על הבית, עד שירגזי יתעורר ויגיע אלינו בעצמו ."

"בסדר", אמר סנאי, "זו נראית לי תכנית טובה מאד. להתראות, דובי." ובלי להפנות מבט חזר לו מיד אל מלאכתו, שוקד עליה ברצינות ובריכוז רב. ודובי הסתובב לו לאיטו, וחזר הביתה.

וכך קרה, שרק לקראת ערב,  כשהאוויר כבר הצטנן שוב, ואופל אפרפר – וורדרד השתרר על פני השמיים, סנאי הרים את הראש, הוריד את כפפות העבודה שלו, שדובי תפר לו מעור חום מזמן, וקרא לדובי בשריקה חרישית, שהיתה מיוחדת רק להם. ודובי יצא בזהירות מפתח הבית, נושא אתו צלחת ענקית עגולה, מכוסה במפית לבנה יפה וגדולה. שניהם הניחו בזהירות את הצלחת בתוך הקן החדש, וסנאי טיפס בזריזות מדהימה על ענפי העץ לאמצע הגובה שלהם, היכן שירגזי היה יושב מהבוקר ומתאמן לו בריקוד חדש עם צעדים פזיזים ומתוקים ומה – זה מסובכים. אבל אחרי שסנאי ניגש אליו, וטפח בעדינות על כנפו, ירגזי הפסיק לפזז, הקשיב לסנאי ברוב קשב, ואחר כך התיישב על כתפו ביציבות, ויחד שניהם ירדו למטה.

ירגזי היה ציפור קטנה חביבה ומתוקה, עם נוצות בצבע ירוק צהוב, ומקור קטן ושחור, ועיניים קטנות ובורקות, שעכשיו הסתכלו בעניין ושמחה על מה שסנאי הבטיח לו שהוא רצה להראות לו. ואז, איך שהם הגיעו למטה, דובי הגיח מאחורי גזע העץ הענק, הושיט את ידו כמו קוסם מדופלם, וקרא:

 "הפתעה!!".

ירגזי הביט, ולא האמין למראה עיניו: קן גדול, חדש, יפה, עשוי מזרדים חזקים, חומים וגמישים, בנוי בצורת ביצה סגורה, עם פתחים מיוחדים לגמרי לחלון, ולפתח כניסה. ירגזי התרגש, ונפנף בכנפיו, ואז סנאי לחש לו עוד משהו באוזן, וירגזי הביט בו, כלא מאמין, התעופף, ונכנס ישר אל פתח הקן שלו. הוא השתהה שם די הרבה זמן, בעוד דובי וסנאי מביטים זה בזה, ומחייכים, וקצת נבוכים, אבל אז הוא יצא משם, בפה מלא פרורים, עף לסנאי ולדובי, חיבק אותם חזק חזק בכנפיו הקטנטנות, והמטיר עליהם נשיקות מלאות פרורים.

"דובי, סנאי!"  הוא צייץ,  "אתם הכי גדולים בכל העולם! איזה קן מה-מם! ואיזה עוגה טעימה!! תודה, תודה, תודה!!!"

ואז הם הוציאו יחד את העוגה, וישבו להם בדשא, באוויר שכבר הכחיל ונהיה כמעט שחור, ואכלו מהעוגה שדובי פרס ממנה לכל אחד פרוסות נכבדות, וסנאי סיפר על איך הוא הכין את הקן, ואיך הוא תכנן אותו, ואיך הוא חשב כבר כמה זמן שהקן שירגזי עשה לו ממש מקסים, אבל שעוד מעט באים ימים קצת יותר קרירים, וכבר צריך משהו יותר רציני.  ודובי סיפר איך הוא מכין כל היום את העוגה, במתכון מיוחד של עוגת שוקולד, אגוזים, זרעונים וחמוציות, בציפוי ריבה, (מתכון בסוף הספר!) ומביט תוך כדי דרך החלון, ליום היפה, ואיך סנאי בתוכו מכין ומכין את הקן החדש של ירגזי. וירגזי אכל, והקשיב, והיה באמת כל כך מאושר, שדובי וסנאי הרגישו איך מתפשטת להם הרגשה טובה, שמחה ורגועה בלב.

ואז הם פינו את העוגה, ואת כל הכלים, ודובי וסנאי עזרו לירגזי להיכנס לקן שלו, ולשכב ולהתכסות בתוך פלומת הנוצות הרכה שחיכתה לו שם, וסגרו את הדלת, ואיחלו לו לילה טוב, וחזרו להם לאט – לאט, נושמים את אויר הלילה המתוק, למאורה שלהם שבגזע העץ הגדול.

 

אז לילה טוב לדובי, ולסנאי, ולירגזי, ולעץ הגדול, ולקן החדש, וליער הישן, ולכל העולם שמסביבם. לילה טוב לכולם.

 

 וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!

 

 

ועכשיו…

הצצה שבועית לסיפור מרפא אחד:

 

חשוב מאד: סיפורים מרפאים הם אישיים, ונכתבו עבור ילד אחד מסוים בלבד.

לכן, אין להשתמש בהם בשום פנים ואופן עבור ילד אחר, גם אם הבעיה היא דומה.

כי לכל ילד יש את הסיפור שלו.

 

ילדה קטנה בת ארבע נולדה עם רגישות חושית חזקה. אמה זיהתה את הבעיה כבר מינקותה, כי גם היא עצמה הייתה רגישה מאד מבחינה חושית והיא ידעה, שזה קושי מאד תורשתי. כשהיא באה אלי, הילדה התקשתה לתפקד בכל תחומי החיים, בעיקר בכל מה שהיה קשור לשינויים ממצב אחד לשני: להתלבש, להתפשט, לצאת מהבית לגן, להיפרד מאימא בגן, להיפרד מהגן בסוף היום ולהצטרף לאימא… לצחצח שיניים… והכל היה מלווה בבכי, צרחות, לפיתות, והמון לחץ.

החלטנו יחד שנעבוד בגישה של "הסיפור המרפא", שבה אני מספרת לאם סיפור מרפא פעם בשבוע, והיא מספרת אותו לילדה, ערב ערב, לפני השינה.

 

הסיפור הראשון שלה היה כזה:

"פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, היה היה דג קטן. הדג גר באקווריום, מלא מים, עם קירות זכוכית טובים וחזקים. יום אחד, בא מנוף גדול – גדול, גבוה וחזק, הרים את האקווריום גבוה – גבוה באוויר, והוריד אותו, לאט ובעדינות, לתוך האוקיינוס הגדול.

"יה!" הדג התבונן סביב בהשתאות המים היו עמוקים, בצבע כחול יפה, ובתוכם שחו כל מיני דגים, בכל מיני גדלים, ובכל מיני צבעים. 

אז הדג התחיל לשחות בתוך האקווריום שלו, שבתוך האוקיינוס, והביט מסביב, על הים, והמים הכחולים, ועל הדגים, ועל כל הצבעים… זה היה כל כך יפה, לראות הכל, דרך קירות הזכוכית החזקים, המגוננים, של האקווריום שלו.

אז לילה טוב לדג הקטן, ולאקווריום שלו, ולאוקייאנוס, ולדגים… לילה טוב לכולם!

וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה."

המשך – בע"ה בשבוע הבא!!

להתראות וכל טוב,

מציפורי דורון.