פרק שביעי: המעיין והאבן הכחולה

בס"ד 

פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער, וירגזי חי בקן שבנה לו סנאי על ענף חזק וטוב בלב היער

כשדובי התעורר אותו בוקר משנתו, אז למרות שהוא היה מנומנם עדיין, הוא היה גם ברור וממוקד לעצמו לגמרי. הוא התלבש, נעל מגפיים גבוהים, לקח צידה לדרך, וחילק כמה עוגיות בריאות טובות לסנאי ולירגזי, שכבר היו מוכנים לגמרי לדרך, שקטים ורציניים ומרוכזים. הוא לא שכח כמובן לקחת כמה עוגיות בריאות לעצמו, והם יצאו לדרך.

נקודת המפגש הייתה מתחת לעץ של ינשוף, וכשהם הגיעו, כולם כבר הגיחו והתאספו מתוך האוויר הערפילי של השחר: ינשוף, וגמד מתיתיהו, וזברה וג'ירפה, ומשפחת העיזות יחד עם אימא עיזה, ועיזה הקטנה, שבאו רק כדי ללוות אותם לדרכם, וכמובן גם הזאב האפור, שישן אצל גמד מתיתיהו אותו לילה, במערת הסלע החומה.

כולם היו שקטים, ורציניים, ואפילו עיזה הקטנה, שהכי אהבה את דובי בכל העולם, לא קפצה עליו היום בשמחה כמו תמיד, אלא נשארה ליד אמא שלה, עם אצבע בפה, מאופקת ורצינית גם היא. גמד מתיתיהו אסף את כולם, התלחשש קצת, ושאל:  "מוכנים?"  כולם הנהנו בראשם, והתפצלו איש איש לדרכו.

עכשיו, אם מישהו היה מביט על היער באותם הרגעים מאווירון, למשל, או מכדור פורח, הוא היה רואה מין שבילים כאלה שנוצרים ועוברים ביער לכל מיני מקומות, מתפתלים וחוצים את הירק בדרכם איש איש למקומו. בהתחלה זה היה נראה כאילו הם נעו באקראי, אבל בעצם, הם היו עסוקים בלפרוש את המלכודת.

מה זה המלכודת, אתם בטח שואלים? אה! זו היתה ההמצאה הגאונית הראשונה של גמד מתיתיהו, שאמר להם עוד אתמול, בשעת בין הערביים, כשכולם התכנסו ביחד כדי לטכס עצה:  "השד,"  הוא אמר להם,  "הוא אולי חכם וערמומי, אבל גם מאד חלש, וטיפש. והחולשה האמתית שלו מתרחשת במקום שסביבו נע הכוח הגדול ביותר שלו. כלומר, בשפה פשוטה, חברים שלי, השד הוא מאד, מאד, מאד חמדן. הוא אמנם משקיע המון כוח פראי כדי להשיג את מה שהוא חומד, אבל בסך הכול, הוא סתם חמדן. לכן, אנחנו נתחכם לו, ונפרוש לו  מלכודת חמדנות, שבה הוא ייפול ברשת של עצמו."  וכאן גמד מתיתיהו עצר לרגע, והסתכל מסביבו בשקט לראות, איך כולם מקשיבים. והם כולם היו עם עיניים פעורות, מרוכזים מאד ומקשיבים רוב קשב.

"אז ככה,"  המשיך גמד מתיתיהו,  "אנחנו נפרוש לו רשת – של נצנצים!  כי השד, אתם מבינים, מאד אוהב דברים נוצצים, וחומד אותם לעצמו. אז אנחנו נפזר לו הרבה – הרבה נצנצים, בכל מיני מקומות מאד – מאד חכמים, והוא כמובן ילך בעקבותיהם, עד שנביא אותו בדיוק – בדיוק לאן שאנחנו רוצים שהוא יגיע. מה דעתכם?" כולם היו כמובן עם פה פעור מהתפעלות ועיניים נוצצות משמחה וערנות מגמד מתיתיהו ומהתכנית המהממת שלו, ואז גמד מתיתיהו ידע, שאפשר להתחיל.

וככה, אם מישהו היה מסתכל שוב על היער מלמעלה, באווירון, נגיד, או בכדור פורח, הוא הי רואה אז, כיצד השמש עולה לה בשמיים, וכצד כל הערפילים נוצצים לאורה, ואז נמוגים לאד רטוב שמתרומם מעל פני האדמה, ואז, כשהשמש עולה קצת יותר, היער מתיל לזהור בהמון זהרורים נוצצים ומבריקים, שלא היו שם אף פעם קודם.

ואז, אם הוא היה מסתקרן, וממשיך לטוס מלמעלה כדי לראות מה שם בעצם קורה פה, הוא היה רואה, אחרי איזו רבע שעה של שקט, המולה נוראית שבאה לפתע מקצה היער הצפון מזרחי, והוא היה שומע שאגה פראית עולה משם, והוא היה מרגיש את כל האוויר מסתחרר סביבו ומטלטל את כלי השיט הקטן שלו במערבולות של רוח נושפת ומאובקת, ואז, אחרי שהוא היה מתייצב שוב, הוא היה רואה איך משהו אדיר, שחור, חזק, פראי ונושף עובר במהירות מסחררת דרך היער, לאורך מסילות הנצנצים הבהירים, עד שהוא מגיע למקום שבו חנו כל החברים, וחיכו לו.

"איזה פחד!"  בטח הייתם חושבים, אם הייתם אתם עכשיו שם באווירון.  "אוי, החברים המסכנים! הם בטח רועדים עכשיו שם מפחד, כשהדבר הפראי הנושף והשואג הזה מתנפל עליהם!"  אבל – לא דובים ולא יער, כי החברים ישבו להם, לגמרי בנחת, סיימו בדיוק לאכול ארוחת בוקר שדובי ארגן לכולם, בעוד סנאי וינשוף מסבירים להם בנחת ובאופן יסודי ביותר את התאוריה  – שזה הרעיון של העניין, ועל זה היה אחראי ינשוף, ואת הפרקטיקה – שזה החלק המעשי, ועל כך היה אחראי סנאי, של בניית רשתות לכידה, כולל הנמקות, היסטוריה, ומחשבות לעתיד – שעל זה היה אחראי ינשוף – והשיטות השונות לבנייתן ולהפעלתן, כולל חומרים, עלויות, וחלקי חילוף – שעל זה היה אחראי סנאי.

בכל אופן, כשהם שמעו את הנשיפה והשאגה וההסתערות הנוראית מן היער ישר לעברם, גמד מתיתיהו סימן להם בידו, והם מיד הסתתרו כולם מאחורי גדר אבנים שהייתה שם מימיקודם, והציצו לראות מה קורה. עכשיו, אם הייתם עדיין באווירון, לא הייתם יכולים לראות את זה, אבל אם הייתם, נגיד, נוחתים, ומתיישבים לכם, ככה, בשקט, על ענף גדול וירוק וחזק של עץ שעמד שם ליד הייתם רואים, שהם נמצאים במקום, שהיופי שלו פשוט יהמם אתכם.

הם ישבו טמונים עמוק בלב היער, בתוך אוסף של עצים עבותי גזע וירוקים, שביניהם זרם לו פכפוך חרישי, צלול וזך, ואז התרחב להיות בריכה גדולה, עמוקה ומוארכת, מלאה במים בצבע כחול – עמוק סמיך. ובאמצע הבריכה עמד סלע שחור משחור, כולו מחורץ ומצולק, ועליו, ממש בראשו, נחה אבן נוספת. וזו היתה האבן היפה ביותר שראיתם בימי חייכם.

היתה לה צורה עגולה, כמו של ביצה גדולה – ענקית, אלי ביצת פלמינגו, או אפילו ביצת דינוזאור. והיה לה את הצבע הכחול היפה ביותר שהיה לאבן כלשהיא אי פעם: משהו שנע בין תכלת, לכחול שמיים, לטורקיז מעפעף… והיא הייתה כולה – כולה חלקה לגמרי, כמו ראי גדול ושקוף. והיה בה עוד משהו, משהו מיוחד, משהו שמשרה שלווה גדולה, ושקט עצום, והרגשה מיוחדת כזו של ביטחון, ושלווה, וסיפוק, ושייכות.

ולכוון כל היופי והטוב הזה שעט לו עכשיו השד, כי כעת אנחנו כבר יודעים, שאת כל הרעש והמהומה הזו עשה השד, השד השחור, החמדן, המרושע, מהנקיק השחור, שדהר לכאן, נושף ומסתער, בעקבות רשת הנצנצים שפיזרו לו החברים.

ובאמת, תוך כמה דקות, אפשר היה לראות אותו ולהרגיש אותו מגיח מתוך היער, שד ענקי, דוחה, מצחין, שעיר ומדובלל, עם ניבים צהובים, ועיניים צהובות ומטופשות. אך ראו זה פלא! ברגע שהיגיע השד אל המעיין, ונעמד לרגע בחרקה נוראית, נדהם ולוטש עיניים אל האבן הכחולה, הוא פער לפתע את פיו המצחין, עיניו נפערו בבהלה, הוא צעק:

 "יא – באאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

ונס מן המקום בפחד נוראי ובמהירות הבזק, שלא על מנת לחזור לשם, וליער, לעולם.

גמד מתיתיהו יצא ראשון מהמחבוא, מנער בסיפוק את כפות ידיו בתנועה של "ברוך שפטרנו", עם חיוך מרוצה על שפתיו. ואחריו יצאו כל החברים, ובסופם, נותנת יד לסנאי החמוד, יצאה גם – כן, ניחשתם נכון! – יצאה הגמדונת המתוקה, שהשד המכוער הפך לזאב מפחיד לפני כל כך הרבה זמן. ובדיוק באותו הרגע, היער נמלא המון קולות טפיפה קטנים ומתוקים, ומבין גזעי העצים יצאו בריצה המון גמדים חמודים, ובאו והתקבצו סביב החברים, חלקם סתם עומדים ומביטים בגמדונת ששבה אליהם סוף סוף ושמחים, וחלקם מקיפים אותה יותר מקרוב, וחלקם – שזה היו המשפחה שלה – מחבקים אותה וממטירים עליה אלפי נשיקות. והיה גם חלק, עם זקנים כאלה מכובדים, שעמדו סביב גמד מתיתיהו ברצינות רבה, טופחים לו על השכם, ואומרים לו  "כל הכבוד"  ו"יישר כוח"  ומודים לו באלפי תודות.

ואז, כשההתרגשות קצת שככה, ניגשה אל גמד מתיתיהו גם סבתא גמדונת, השתחוותה עמוקות בפניו, הודתה לו מאד – מאד, ושאלה אותו:   "במטותא ממך, גמד מתיתיהו, מה בעצם קרה פה עכשיו? כיצד הברחת את השד, ומדוע הוא ברח כל כך בבהלה מכאן?"

טוב, אז גמד מתיתיהו עמד מול כולם, ונהיה שקט גדול, ובתוך השקט הזה גמד מתיתיהו הסביר ה-כל:

איך החברים שמו לשד רשת של נצנצים,

ואיך השד דהר דרך הרשת עד שהיגיע בדיוק למעיין ואל מול האבן הכחולה.

ופה הוא עצר רגע, כמהסס אם להמשיך, ואז אמר:  "ואתם יודעים, יקרים שלי, אני התלבטתי אם לספר לכם את זה, כי זה דבר גדול מאד, וסוד נורא, אבל עכשיו ברור לי, שאני אחלוק את הידע הזה עמכם. אז הסכיתו ושמעו: האבן הכחולה איננה רק אבן יפה ומיוחדת במינה. היא גם אבן עם אופי מיוחד." כולם הרימו גבה, כי עם כל הכבוד, אף אחד עוד לא שמע על אבן שיש לה אופי. אבל גמד מתיתיהו המשיך וסיפר:  "האבן הכחולה, יקרים שלי, היא אבן עם נשמה. זוהי אבן, שבמהלך דורות על גבי דורות, הצטברו בה ונטמעו בה כל המעשים הטובים שנעשו סביבה אי פעם. ולכן היא קורנת טוב לב ואמונה בטוב יוצאים מהכלל.

וכאשר השד השחור ראה את האבן הכחולה, הוא לא ראה רק את האבן עצמה, אלא גם את כל המעשים הטובים שנטמעו בתוכה, ובתוכם, ממש באמצע, כמו בראי, הוא ראה את עצמו, את האני האמיתי שלו. והמראה הזה, בתוך כל הזוך והתמימות האלה, היה כל כך מגעיל, וכל כך מכוער, אפילו בשביל השד עצמו, שהוא לא היה מסוגל לסבול את זה אפילו דקה אחת מיותרת, והוא ברח מפה בפחד ובהלה איומים מפני מה שהוא ראה. ומשום שהפחד והגועל שהוא הרגיש היו כל כך עצומים, וכל כך פתאומיים, הוא גם החליט באותו הרגע באופן נחרץ ושאינו משתמע לשתי פנים, שהוא ליער הזה לא חוזר לעולמי עולמים. ואז, יקרים שלי, ברגע שהוא בא לידי החלטה כזו, פג הכישוף שהוא הטיל על היער, והגמדונת הקטנה והמתוקה יכלה לחזור אליכם, ואלינו, ואל עצמה, טובה, חמודה, שמחה ושלמה."

ואז כולם שתו לחיים, מבקבוק וכוסות שדובי הביא אתו ושמר לרגע המתאים, ושוב התחבקו קצת, ולחצו ידיים, ואז התפזרו להם, לאט – לאט, בחבורות קטנות, איש איש לביתו, לקינו ולמאורתו. דובי, שהלך לו באור בין הערביים עם סנאי, וירגזי, וינשוף, וגמד מתיתיהו. ואחרי קצת הליכה שקטה ורגועה, הוא הרים את ראשו, ושאל: "אבל גמד מתיתיהו, מנין לך כל זה? האם זה הכול בא מהספר המיוחד של אמך?"

וגמד מתיתיהו השיב לו, לאיטו:  "ברור, דובי, וכי מנין זה יבוא לי אם לא מהספר של אימא? כי הרי אין כמו אימא!"

 ולזה כמובן כולם הסכימו בנענועי ראש נמרצים, והלכו להם יחד הביתה, לאכול ארוחת ערב, ולהתקלח, ולצחצח שיניים, וללכת לישון.

אז לילה טוב לדובי, ולסנאי, ולירגזי, לינשוף, לזברה וג'ירפה, למשפחת העיזות, לזאב שכבר לא שם ולגמדונת שחזרה, לסבתא גמדה ולכ-ל הגמדים, לשד שברח שלא על מנת לחזור, לנצנצים, למעין, לאבן הכחולה, לשמש, לירח, לכוכבים. לילה טוב לכו-לם.

וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!

ועכשיו…

הצצה שבועית לסיפור מרפא אחד:

חשוב מאד: סיפורים מרפאים הם אישיים, ונכתבו עבור ילד אחד מסוים בלבד.

לכן, אין להשתמש בהם בשום פנים ואופן עבור ילד אחר, גם אם הבעיה היא דומה.

כי לכל ילד יש את הסיפור שלו.

ואנחנו עדיין עם הסיפור של הילד הקטן בן הארבע, שהיה כל כך רגיש עד שלא יכל לעשות כמעט כלום, ולעבור כמעט משום פעילות אחת לאחרת, בלי לפרוץ בבכי ובצעקות. (הרקע המלא נמצא בפוסט הראשון)

אז באמת, למה ומדוע, ובעיקר כיצד?

התשובה היא, שבאמת באמת, אף פעם לא נדע. אבל ניתן לשער, כי תחושת המוגנות העמוקה של להיות בתוך האקווריום, הירידה ההדרגתית אל הים, לצד התעוררות כוחות הרצון של הילד ליציאה מהמקום הסגור, המוגן והחרד שהיה נתון בו בגלל רגישותו הרבה, עזרה לו לצאת משם כולו, עם נפשו, גופו ורגשותיו, ולהנות מחייו.

להתראות בשבוע הבא וכל טוב,

מציפורי דורון.