בס"ד
פעם אחת, לפני שנים רבות רבות, חיו להם דובי, סנאי וירגזי. דובי וסנאי גרו במאורה בתוך עץ גדול ועתיק, עם גזע חום, מפותל ועבה, על הגבעה הירוקה הכי גבוהה ביער, וירגזי חי בקן שבנה לו סנאי על ענף חזק וטוב בלב היער.
יום אחד, דובי התעורר בבוקר ושמע קולות של תופים בחוץ. הוא גרד את פרוות ראשו, ותהה: "מי זה יכול להיות כל כך ערני בבוקר כל כך מוקדם כדי להכות כך בתופים?", ועד שהוא מסתובב, ושם סינר להכין ארוחת בוקר, נכנס פנימה סנאי, דחוף ומבוהל, ואמר: "דובי, הוא היגיע שוב!" "מי?" שאל אותו דובי. "הזאב השחור, אלא מי?" ענה סנאי. "כל החיות עכשיו בחוץ, ואנחנו הולכים לגרש אותו מפה!" "מאיפה?" שאל דובי, שלא הבן עדיין שום דבר "מהמעיין, כמובן!" ענה לו סנאי, חטף את הסנדויץ' עם חמאת הבוטנים שדובי הכין לו בינתיים ארוז יפה בנייר שעווה, פתח את הדלת, סגר אותה מאחוריו, ופרץ במרוצה זריזה ביותר.
קולות התופים נעלמו לאט לאט במרחק, ודובי עמד, והתלבט. "הם לא ממש צריכים אותי שם," הוא חשב לעצמו "לא באמת. הם כל כך הרבה: סנאי, וירגזי, וינשוף, וזהרה, וג'ירפה, וכל משפחת העיזות. ולי יש כל כך הרבה עבודה לעשות כאן בבית!"
וכך, נחרץ וברור וממלמל לעצמו הסברים ועוד הסברים וצידוקים, דובי סיים לחגור את הסינר, אוורר את כל הבית, ניקה את המטבח, שטף כלים, סידר את המיטות, ניקה אבק וגם טאטא, ואפילו הספיק לשים סיר גדול של ריבה מהמון תפוחי בר שקטף אתמול ביער, כאשר שוב, כחץ מקת, סנאי התפרץ וטס שוב פנימה בריצה, וישב מתנשף אל שולחן המטבח.
"מה קרה?", שאל דובי, שבכלל לא שם לב שהזמן עבר מרוב שהוא היה עסוק בלנקות ובלא לחשוב עם מה שאולי הוא בעצם כן היה צריך לעשות. "הצלחתם לתפוס אותו?"
"איזה לתפוס אותו…" התנשף סנאי, "הזאב הזה רץ ומתחבא כל הזמן כמו שד משחת! ממש שד, דובי, אני אומר לך!"
דובי הניח למולו קנקן גדול עם מיץ פירות יער אדומים שהכין רק אתמול, וכוס גדולה, ובעוד סנאי מוזג לעצמו עוד ועוד כוסות ולוגם בלגימות גדולות מהצימאון, הוא ישב עם סנטרו בידיו, הביט הצידה כך אל חלל החדר, וחשב. ואז הוא הרים את ראשו, הביט ישר לסנאי בעיניים, במבט יציב, ואמר: "אם זה ככה, סנאי, אז זה באמת רציני." והוא קם, וניגב ידיים, והוריד את הסינר, ניגש למזווה, איפה שהוא תמיד שומר דברים שמתישהו יהיו נחוצים, מילא שק – תרמיל בכל מיני דברים, ואמר לסנאי: "בוא, סנאי, הולכים."
סנאי, שהיה רגיל תמיד להיות בפעילות, וגם היה כל כך עייף וטרוד מהמרדף אחרי הזאב, לא שאל אפילו שום שאלות, קם, והלך יחד עם דובי. הם סגרו את הדלת אחריהם והתחילו לצעוד בשביל. דובי נתן לסנאי יד, כי סנאי היה הרבה יותר קטן ממנו, וגם כי סנאי היה כבר עייף. וכך הם הלכו להם, עד שהגיעו את הקצה המזרחי של היער, שם היער הסתיים בצוק אבן ענקי בצבע חום – עמוק, שבצד השמאלי שלו היתה מערה, אליה הובילו שורת מדרגות מתעקלות צרות וחצובות באבן הקשה והחומה.
סנאי עמד, הרים את ראשו לראשונה מתחילת ההליכה, הסתכל למעלה, שם ידיים על המותניים, הסתכל על דובי, ואמר לו: "דובי, אתה גאון! איך לא חשבתי על זה קודם?! אבל… הוא כאן?… הוא חזר?….." ודובי אמר: "כן, לפני ארבעה ימים בדיוק, בלילה. זברה וג'ירפה סיפרו לי שלשום כשהלכתי להביא רוגלעך מהבית קפה לארוחת אחר הצהריים." אז שניהם טיפסו במהירות על מדרגות האבן החומה, ועמדו בפתח המערה, ממתינים, ומתרגלים לחושך.
זו היתה מערה גדולה ועמוקה, חצובה בסלע החום והקשה כצור, שפתחה הקדמי מאד גבוה ומקומר, והיא הולכת ומתעגלת לכוון הקצה שלה. בצד שמאל פנימה עמד ארון ספרים ענק, עשוי עץ עתיק כהה, מלא בספרים ישנים, מכורכים בעור, עם אותיות זהב. ובקצה הרחוק רחוק עמד שולחן עץ לא גדול, פשוט, שעליו דלקה עששית מתכת גבוהה, שהפיצה אור צהוב זהוב נעים וחם במעגלים הולכים ומפשטים ומתפוגגים סביבה.
וליד השולחן, עמד לו איש קטון – קטנטן, עם נעליים מחודדות מבד אפור, זקן ארוך ואפור – חום עד למתניו, חולצה קשורה בחגורת עור למתניו, עם עיניים נוצצות ונבונות, ידיים זריזות, וכובע לבד חום מחודד על ראשו. הוא היה כל כך עסוק, שבהתחלה לא שם לב כלל לחברים, לאורחיו. אבל אחרי כמה דקות, כשמעגל האור הפנימי הזהוב בו הוא שהה התעמעם קצת, הוא הרים את עיניו, והציף מבעד לגבותיו, וראה את שתי הדמויות החמודות, אחת גדולה ועגולה ואחת קטנה פרוותית וזריזה, חוסמות לו את האור!
סנאי ניגש אליו ראשון, קורן כולו מרוב חיבה ושמחה: "גמד מתיתיהו!" הוא קרא, ולחץ את ידו של הגמד המזוקן הקטן, "גמד מתיתיהו! כמה טוב לראות אותך! אתה חזרת!!!". ודובי, בלי לחשוב הרבה, ניגש אל הגמדון, בחיוך רחב וחם על שפתיו, הרים אותו גבוה גבוה באויר, והדביק לו נשיקה טובה.
עכשיו, חשוב שתבינו, שגמד מתיתיהו היה גמד רציני ביותר. וגם עכשיו, עם כל הפגישה הזו, הוא בכלל לא צחק, ואפילו לא חייך. אבל – העיניים הכחולות והטובות שלו קרנו כזה חיוך, וכזה טוב לב, וכזו נחת מאורחיו, שלא ראיתם אף פעם בימי חייכם. "דובי, סנאי," הוא אמר, "כמה טוב לראות אתכם! טוב שבאתם! טוב באמת! ברוכים הבאים! אז מה קרה?"
אז דובי וסנאי, שלא התפלאו בכלל מכך שגמד מתיתיהו ניגש מיד לעניינים, וגם יודע בכלל שקרה משהו, התיישבו לשולחן, וסיפרו לו ה-כל. וגמד מתיתיהו הקשיב רוב קשב, ואז אצר: "מממ… הההה….", וקם, ניגש לארון הספרים העתיק, והוציא משם ספר ע-נ-ק-י, באמת ענקי ביותר, מכורך עור, כבד נורא, וגבוה מגמד מתיתיהו בערך פי עשרים אם לא יותר. איך גמד מתיתיהו סחב את הספר הזה בכזו קלילות לשולחן, לא ברור בכלל, אבל כשהספר היגיע לשם, הוא היה כל כך מלא אבק, שדובי, שאהב מאד ניקיון, עיקם בלי לשים לב את האף, וסנאי, שהיה קצת אלרגי לכל מה שהוא לא אויר ממש צח, התחיל לעשות אפצ'י איזה עשרים פעם אחד אחרי השני בלי הפסקה.
גמד מתיתיהו לא התרגש בכלל, והוא פתח את הספר, הסתכל בהתחלה בעיון בתוכן, ואחר כך בספר עצמו. וכשמצא מה שרצה, הוא הניח שם את האצבע, הרים את מבטו אל דובי וסנאי, ונאנח בהקלה: "ברוך השם!" הוא אמר, "ברוך הוא וברוך שמו!"
"על מה זה ולמה?" שאלו אותו דובי וסנאי כמעט ביחד. "תבינו," אמר להם גמד מתיתיהו, "הספר הזה היגיע הנה בחסד שמיים. לפני שיצאתי לנסיעה הארוכה שלי הזו, אבד לי מפתח הזהב שאתו הייתי נועל את ארון הספרים שלי. ואין מצב שאני משאיר את ארון הספרים שלי פתוח ונוסע! אז חיפשתי וחיפשתי, בכל המקומות האפשריים, ואחר כך גם בכל המקומות הבלתי אפשריים, עד שהגעתי אל מאחורי הבד הגדול ההוא שם- " והוא הצביע אל ירכתי המערה, היכן שהיה תלוי באפלולית בד שטוח ענקי וכבד, בצבעי אדום – חום חמים ועמוקים. "ושם, מאחורי הבד, על הרצפה, מצאתי מונח את הספר הזה, ועליו פתק:
"למתיתיהו שלי המתוק, באהבה גדולה, מאמא."
זה היה ספר המתכונים הסודי של אימא שלי, שהייתה הקוסמת הטובה הגדולה מכולם, וחיה עכשיו הרחק בארצות שמעבר לים. והיא השאירה לי אותו, מזמן, במתנה! אין דבר שאין בספר הזה, אין!" "ומה עם המפתח?" שאלו דובי וסנאי כמעט בבת אחת. "אה, הוא היה תלוי על צווארי בשרשרת הזהב שלו, כמו תמיד", אמר גמד מתיתיהו בשלווה גמורה. אבל דובי וסנאי, שהיו יצורים קטנים מאד סקרנים ומאד מעשיים, לא הסתפקו בזה, ושאלו שוב: "אבל איך מצאת אותו?" "ברור, בעזרת הספר, כמובן," אמר גמד מתיתיהו בהשתאות. "חיפשתי את המתכון למציאת דברים אבודים חשובים מאד, והיה כתוב שם, באותיות של קידוש לבנה: "יש לחפש קודם כל היכן שזה צריך להיות באמת". אז חיפשתי, ובאמת מצאתי אותו שם." "אבל למה," הקשו דובי וסנאי, שבאמת לא הבינו את העניין, "לא חיפשת שם מההתחלה?" "אה," אמר גמד מתיתיהו "כי הייתי בטוח שזה הלך לאיבוד, ואם זה הלך לאיבוד, אז זה בטוח לא שם, לא? אני באמת לא מבין מה יש פה לא להבין, חמודים שלי."
טוב, בשלב זה דובי וסנאי כמובן כבר הרימו ידיים מהעניין, ופנו אל העניין החשוב והדחוף ביותר שלשמו הם באו אל גמד מתיתיהו מלכתחילה. וגמד מתיתיהו הראה להם את העמוד המתאים, ושלושתם גחנו עליו והסתכלו יחד בעיון ובריכוז רב, והחליפו דעות, וחשבו על רעיונות מעשיים, עד שהיה להם ברור ומובן לגמרי מה צריך לעשות עכשיו.
המשך יבוא!
מאד נשמח לשמוע, האם אתם מספרים לילדים את הסיפור?
ואיך הוא מתקבל אצלם?
ועכשיו…
הצצה שבועית לסיפור מרפא אחד:
חשוב מאד !!!!: סיפורים מרפאים הם אישיים, ונכתבו עבור ילד אחד מסוים בלבד.
לכן, אין להשתמש בהם בשום פנים ואופן עבור ילד אחר, גם אם הבעיה היא דומה.
כי לכל ילד יש את הסיפור שלו.
ואנחנו עדיין עם הסיפור של הילד הקטן בן הארבע, שהיה כל כך רגיש עד שלא יכל לעשות כמעט כלום, ולעבור כמעט משום פעילות אחת לאחרת, בלי לפרוץ בבכי ובצעקות. (הרקע המלא נמצא בפוסט הראשון)
וזה הסיפור הבא שהוא קיבל:
פעם אחת לפני שנים רבות רבות, היה היה דג קטן, שחי לו בתוך אקווריום עם קירות זכוכית גדולים וטובים. יום אחד, הדג התעורר בבוקר, והוא הרגיש באופן ברור מאד, שקירות הזכוכית מעיקים עליו.
אז הוא קרא למנוף הגדול, ואמר לו:
"מיד, אבל מיד, תוריד אותי לים!"
המנוף הבין שזה ממש דחוף, לקח את האקווריום עם הדג, הרים אותו גבוה גבוה באוויר, והוריד אותו בזהירות ישר לתוך הים העמוק. ושם כבר חיכו לו כל חבריו הדגים, ששחו סביבו בשמחה, ושאלו אותו:
"דגי, מה קרה שבאת היום כל כך מוקדם בבוקר?
ודגי ענה:
"די, אני לא יכול יותר עם האקווריום הזה, תעזרו לי?"
"בטח!" השיבו הדגים, פתחו עבורו את הדלת החוצה, עטפו אותו במעטפת דגים חמודה, ושחו אתו יחד החוצה, אל תוך הים.
מאותו יום והלאה, הדג כבר לא חי יותר בתוך האקווריום, אלא רק בים, יחד עם להקת הדגים שלו, חבריו.
והאקווריום? הוא נשאר שם, בים, שקוף, עבה דפנות, יציב, בטוח וחזק, כפי שהוא היה תמיד.
אז לילה טוב לדגי, להקת הדגים שלו, ולים הגדול, ולמנוף, ולכל העולם שסביבם.
לילה טוב לכולם!
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו בשבוע הבא!
אז להתראות לכולם,
מציפורי של הסיפורים.
סיפורי ילדים מרפאים בהמשכים 